עברינות מינית בקרב בני נוער וילדים 

עברינות מינית בקרב בני נוער וילדים
(רני לוי)

רקע
תוקפנות מינית של ילדים ובני נוער אינה תופעה חדשה, אך נראה שההתייחסות אליה עוברת בשנים האחרונות שינוי דרמטי. עד סוף שנות השבעים נכשלו הניסיונות לטפל בילדים ובני נוער שפגעו פגיעות מיניות בילדים אחרים. למרות הטיפול המשיכו רוב הילדים הפוגעים גם בבגרותם לבצע פגיעות מיניות, בחומרה גדולה יותר ובשכיחות רבה יותר.

שני גורמים הכשילו בעבר את הטיפול בתופעה:
הראשון, הנטייה הרווחת לפרש תקיפה מינית של קטינים כ"סקרנות מינית" גרידא, או כ"תגובת הסתגלות האופיינית לגיל ההתבגרות".
השני, אי הבחנה בין עבירות מין לבין עבירות אחרות שמבצעים קטינים. ברבות השנים התברר שהניסיונות להקל ראש בתופעות אלו היו הרסניים ושהטיפול בהן צריך להיות ספציפי וממוקד.

מהי תקיפה מינית

תקיפה מינית - מונח כולל לכל עבירות המין. כל פעולה או אמירה שהקשרה מיני הנעשית ללא הסכמה חופשית של שני הצדדים.

אונס - החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.
מעשה סדום - החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת אבר מין לפיו של אדם ללא הסכמתו.
ניסיון אונס - ניסיון החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.
אונס קבוצתי - אונס המבוצע בידי יותר מתוקף אחד.
אונס מתמשך - אונס חוזר ונשנה על פני תקופת זמן.
גילוי עריות - התעללות או תקיפה מינית על ידי בן משפחה.
מעשה מגונה - כל תקיפה מינית שאינה כוללת חדירה אך נועדה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני.
הטרדה מינית - הטרדה מינית היא אקט בעל אופי מיני שבו אחד הצדדים אינו מסכים לו, כגון חיזורים מיניים בלתי רצויים, בקשות לחסדי מין וכל התנהגות מילולית או פיזית בעלת אופי מיני.



כאשר מדובר בנערים וילדים, ניתן לסווג את הנתונים לשלוש קטגוריות:

1. קטינים הפוגעים באחיהם או אחיותיהם הצעירים מהם בתוך המשפחה - גילוי עריות ופתולוגיה משפחתית. ההתעללות נמשכת ברוב המקרים זמן רב ויש לה השפעות טראומטיות ארוכות טווח. לעיתים קרובות, הקורבן מתקשה לחשוף את הפגיעה והיא/הוא נושאים את הסוד שנים רבות.

2. קטינים שפוגעים בילדים וילדות צעירים מהם במסגרות שונות (בשכונה, בביה"ס כמדריך בקייטנה וכד')

3. אלימות מינית קבוצתית - קבוצה של נערים שמאתרת נערה שנתפסת כזמינה בשל היותה בקשר מיני עם אחד מהנערים או בשל היותה חסרת תמיכה חברתית או משפחתית. הנערים משתמשים בנערה כאובייקט-חפץ שדרכו הם מממשים את הגבריות שלהם זה בעיני זה.

שכיחות

אלימות מינית של קטינים שכיחה הרבה יותר מכפי שנוטים לחשוב. מנתונים שאספה מערכת המשפט האמריקנית עולה, שכחמישית ממעשי האונס וכמחצית מכלל הפגיעות המיניות בילדים - נעשות בידי קטינים. עוד נמצא כי שיעור גבוה מאוד מבין עברייני המין התחילו את דרכם העבריינית בגיל ההתבגרות ואף לפני כן.
בישראל אין נתונים סטטיסטיים מדויקים בנושא, אבל יש יסוד להניח שהיקף התופעה דומה להיקפה בארצות-הברית.

נותונים מתוך הסטטיסטיקה של איגוד מרכזי הסיוע:

בשנת 2004 התקבלו 455 פניות חדשות בעקבות תקיפה מינית ע"י קטינים, המהוות 15.5% ממספר הפניות החדשות בהן דווח על גיל התוקף.
ב-75 מהפניות דווח כי גיל התוקף מתחת ל-12, וב- 380 פניות דווח על גיל תוקף בין 13 ל- 18.
כמו כן, דווחו 317 מקרים של תקיפה מינית ע"י קטינים בבתי ספר ופנימיות, 268 מקרים של תקיפה מינית קבוצתית או אונס קבוצתי ע"י קטינים, ו- 222 מקרים של גילוי עריות ע"י אחים קטינים.

הילה קרנר-סולימן, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית אומרת כי:
"הנתונים הם עדות קשה לאזלת היד של מערכות החינוך והרווחה שנכשלות באיתור הקורבנות ובטיפול בקורבנות ובתוקפים גם יחד.
לאיתור מוקדם של הפגיעה יש השלכות עצומות הן לגבי הטיפול בקורבנות והחלמתם מהטראומה והן לגבי הטיפול בתוקפים ועצירת מעגל ההתמכרות לתקיפה. ניתן לשקם עברייני מין מתבגרים אולם מתבגר שביצע עבירות מין ולא טופל, יהפוך לעבריין מין סדרתי שעלול לתקוף קורבנות רבים בבגרותו.

ברצוני להביא מחקר המראה גם הוא את שכיחות התופעה:

שם המחקר: אלימות מינית בבתי ספר בישראל
דו"ח ביניים על סמך מחקר
בית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית
עורכי המחקר: ד"ר תום גומפל וד"ר ענת זוהר

במחקר השתתפו 4,882 ילדים בכיתות ז' ועד יב', מתשעה בתי ספר
בישראל בשנת הלימודים תשס"א.
המשיבים נשאלו שמונה שאלות עובדתיות שדרשו דיווח על אלימות מינית בבית הספר ושאלות נוספות שדרשו מהמשיב לשפוט אירוע כ"בעל אופי מיני".

כ - 35% מהבנות ו - 28% מהבנים עברו לפחות מקרה אחד של הטרדה
בשנת הלימודים תשס"א.

גם בנים וגם בנות מוטרדים, אם כי קיימים הבדלים בין המינים באשר
לסוג ההטרדה והגיל בו היא מתרחשת.

רוב המוטרדים דווחו שלא פנו לעזרה וכי ההטרדה נמשכה לאורך זמן.

רוב המשיבים דיווחו שנושא האלימות המינית לא נדון בכיתה.

רוב המורים אינם מודעים לתופעות של אלימות מינית הרווחות בבתי
הספר.

כ - 75% מהמורים אינם יודעים על קיום מדיניות בית ספרית ברורה
לטיפול באלימות מינית.

בקרב מורים רווח הסטריאוטיפ המוטעה לפיו רק בנות הן קורבנות ורק
בנים הם התוקפים.

גם ליועצים/ות חינוכיים/ות חסר ידע מקצועי הנדרש לטיפול הולם
באלימות מינית בבית הספר.

מדיניות חוזר המנהל הכללי של משרד החינוך בקשר לטיפול באלימות
מינית איננה מיושמת בבתי הספר.

החוק בבתי ספר בארץ

חוזר מנכ"ל (תש"ס/א2) קובע נוהל ברור וחד-משמעי לפעולה במקרה של חשד לפגיעה מינית של תלמידים בתלמידים.
על פי החוזר הצעדים שיש לעשות הם:
- לדאוג להפסקה מיידית של הפגיעה;
- לשקול על פי הצורך הפרדה בין הפוגע לנפגע, כלומר, להרחיק את הפוגע מן הנפגע;
- לטפל בנפגע; לטפל בפוגע;
- לדווח על האירוע על פי הנהלים;
- להבטיח את פרטיותם של המעורבים באירוע;
- להתערב, על פי הצורך, התערבות מערכתית בכיתה, בשכבה ובקרב המורים וההורים; להבטיח הגנה לכלל תלמידי בית הספר.

במקרים רבים מתקשה צוות בית הספר לקבוע האם התנהגות מינית כלשהי שהתרחשה בין ילדים היא בגדר פגיעה או שמדובר במשחק מיני תמים. במקרים כאלה אפשר לפנות לשם התייעצות אל כמה גורמים מקצועיים:
- פקידת הסעד של הרשות המקומית,
- קצין הנוער בתחנת המשטרה באזור,
- היחידה למניעת פגיעה מינית בילדים (שפ"י),
- ה"קו החם" של המרכז למניעה וטיפול באלימות מינית בקרב ילדים. מרכז זה מופעל על ידי על"ם (העמותה למען נוער במצבי סיכון ומצוקה), בשיתוף עם משרדי החינוך והרווחה. ה"קו החם" של מרכז זה מאויש באנשי מקצוע, המיומנים בזיהוי מקרים של תקיפות מיניות הנעשות.

סימנים היכולים לעורר חשש לפגיעה מינית:

כל הגורמים שאוזכרו קודם לכן נמצאים בסביבת בתלמידה בבית הספר. באחריות הגורמים השונים לנסות ולאתר תלמידים אשר נמצאים בסיכון או מראים סמנים כי הם עוברים או עברו פגיעה מינית. על הגורמים הטיפוליים להיות חשדניים תמיד למקרה של תקיפה מינית ולא "לפחד לראות".
לרשימת הסימנים היכולים לעורר חשד לתקיפה מינית, ראו נספח 1.

נספח 1

סימנים היכולים לעורר חשש לפגיעה מינית:

סימני המנעות:

אם התלמיד מנסה להמנע מאדם מסויים שבעבר היה מאד קרוב אליו.
אם התלמיד הופך להיות מכונס בעצמו, שתקן ומרוחק.
אם התלמיד נמנע מלחשוף את גופו בשעורי התעמלות או בהזדמנויות אחרות.
המנעות קיצונית ממקלחות או שרותים צבוריים.
אי הגעה לבית הספר למשך פרק זמן ארוך וזאת ללא הסבר סביר.
פחד עמוק מלהשאר לבד עם תלמידים אחרים ללא נוכחות מבוגר.
נסיונות חוזרים ונשנים לברוח מהבית.
חוסר רצון בולט או המנעות לחזור הביתה לאחר יום הלימודים.
פחד או רתיעה מאנשים ספציפיים, תלמידים או אחרים.

סימנים מוחצנים:

שינוי בהתנהגות באופן קיצוני.
מפגין מעשים או ידע בתחום המיני שאינו מותאם לגילו.
תלמיד המפתה תלמיד/ה אחרים למעשה מיני.
נושאים מיניים לא שיגרתיים העולים מתוך כתיבת חיבורים או ציורים או דרך ביטוי אחרת.
משחקי מיניים עם אחרים עם עצמם או עם בובות.
הפגנת ידע מיני רב ולא מותאם.
רמזים או הערות לגבי כך שעוברת פגיעה מינית.
יחס קיצוני מאד הבא לידי ביטוי בתגובה ריגשית חזקה לכל הקשור לפגיעה מינית.
אלימות מוחצנת ובוטה.
חזרה להתנהגות ילדותית או עצירה בהתפתחות.
קושי מתמשך בתפקוד בתוך המסגרת הלימודית.
קשיים בקשב וריכוז שלא על רקע אורגני אלא ריגשי.
התעללות בחיות.
התעללות מינית באחרים.
התעללות פיזית שאינה מינית באחרים.
סימנים לפגיעה פיזית עצמית.

סימנים הנראים על ידי הסביבה:

חבלות או סימנים פיזיים אחרים על הגוף.
לבוש חושפני באופן לא תואם או לבוש מסתיר ומחסה באופן שאינו תואם.
עייפות כרונית ודיווח על קושי בשינה.
הזנחה פיזית מופרזת.
דיווח על דלקות בדרכי השתן, כאבי ראש כרוניים, בעיות בעיכול, כל אלו לאחר שנשללת סיבה פיזיולוגית.
חולשה פיזית לא מוסברת.
חשד להפרעת אכילה.
חשד להתנהגות דכאונית: חוסר מוטיבציה, עצבות, יאוש, תחושת חוסר אונים וערך עצמי נמוך.


הערות לגבי הסימנים:
כאשר אנו קוראים את רשימת הסימנים עולה הסבירות שניהיה מודעים להם כאשר נתקל בתלמידים בבית הספר. קיימת נטיה לאיתור מוקדם ולא אחראי ולחשדנות יתר בעיקר בקרב אנשי מקצוע התוודעים לסימנים בפעם הראשונה. על כן חשוב להדגיש כי אף פעם לא מספיק סימן אחד בכדי לניח שהתלמידה עברה או עוברת פגיעה מינית. התקיפה יכולה להיות אקטואלית, זאת אומרת, עדיין מתקיימת, או שנפסקה בעבר. אין לדעת זאת על פי סימנים חיצוניים בלבד ויש לברר. תמיד מדובר במספר מרכיבים גם יחד המעלים חשד לתקיפה מינית. כל ברור לגבי הסימנים השונים צריך להעשות באופן המתחשב ברגשות התלמיד. אין לערוך ברור בדרך הנחוות כאלימה חודרנית ולא מתחשבת ברגשות התלמיד. עצם שיחת הברור דורשת מיומנת רבה, רצוי מאד לתרגל שיחה כזאת או לאפשר לאיש צוות אחר לעשותה, אם יש תחושה של חוסר בטחון לגביה.יש לשאול ולברר באופן ישיר ומתעניין, וזאת לאחר שיש חשד סביר התלמידה חשופה או הייתה חשופה לפגיעה מינית.


מתי יש חשש לפגיעה?

להלן מספר נקודות היכולות לגרום לנו לחשוש כי מתנהלת פגיעה מינית בין ילדים ונוער.

חוזר מנכ"ל משרד החינוך (תש"ס/א2) מציין שלושה קריטריונים עיקריים שעל פיהם יש לבחון את התנהגותו המינית של הקטין כדי להחליט אם היא נורמלית או חריגה:
מבחן השוויון - מתייחס לפערים בגיל, בממדים הגופניים ובהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית בין הילדים המעורבים בהתנהגות הבעייתית. ככל שהפערים גדולים יותר, כן גובר החשד שמדובר בהתנהגות פוגעת, ולא במשחק תמים. לדוגמה, התנהגות מינית בין מדריך בתנועת נוער לבין חניכו הצעיר תתפרש אחרת מאשר אותה התנהגות מינית בין שני חברים מאותה שכבת גיל.
מבחן ההסכמה - מתייחס למידת ההסכמה ששררה בין הקטינים שהיו מעורבים בהתנהגות המינית. עניין ההסכמה מורכב מאוד מבחינה חוקית ומשפטית. בעיקרון, כדי שהתנהגות מינית בין קטינים תיחשב להתנהגות שנעשתה בהסכמה, צריכים להתקיים תנאים רבים, כגון: הבנה של משמעות הפעילות המינית, ידיעת הנורמות החברתיות הנוגעות אליה, מודעות לתוצאות האפשריות של המעשה המיני ועוד.
מבחן הכפייה - מתייחס ללחץ הגלוי או הסמוי שהופעל על הנפגע. מבחן זה קשור קשר הדוק למבחן השוויון, שכן ככל שקיים פער גדול יותר בין המעורבים בפעילות המינית (הפרשי גיל, מעמד, יחסי כוח וסמכות וכיו"ב), כן גדלה הסבירות שביחסיהם היה מרכיב של כפייה. ביטויים נוספים של כפייה עשויים להיות הצעת שוחד ממשי, חברתי או רגשי (כסף, מתנות, הבטחת חברות לילד הנפגע או הבטחת קבלתו לקבוצה), וכן איומים והפחדות פיזיות או רגשיות (בידוד חברתי, איום לספר לחברים וכיו"ב).

נוסף על קריטריונים פורמאליים אלה, יש כמה סימנים נוספים היכולים לסייע לנו להבחין בין סקרנות מינית נורמאלית לבין מעשים העלולים לרמז על התנהגות מינית בעייתית, המחייבת ייעוץ מקצועי:
דינאמיקה - הדינאמיקה של משחקי מין נורמאליים מאופיינת בספונטאניות, בצחוק ומבוכה, ובתחושה כללית של כיף והנאה בקרב כל המשתתפים. התנהגות מינית חריגה, לעומת זאת, מאופיינת המאבק שליטה ובשימוש באיומים ובכוח. המשתתפים בהתנהגות כזאת מגלים סימני מתח וחרדה. הם דבקים בהתנהגותם הפוגעת על אף אזהרות ואיסורים חוזרים ונשנים מצד ההורים או מבוגרים אחרים.
טיב היחסים - מלבד הפערים שצוינו לעיל בין הילדים, חשוב לבדוק את טיב היחסים ביניהם. משחקי מין נורמאליים מהווים הרחבה של פעילויות משחק רגילות. במילים אחרות, ילדים משחקים במשחקי מין עם חבריהם. כאשר ילד מעורב בפעילות מינית עם ילדים שהוא אינו רגיל לשחק איתם - יש לראות בכך אות אזהרה.
פער בין ההתייחסויות - כאשר ילד מסוים מרגיש צורך לספר או להתלונן על המשחק המיני, ואילו האחרים רוצים לשמור זאת בסוד, או כאשר יש פערים בין המניעים והרצונות של המעורבים בהתנהגות המינית, מתעורר חשד כי מדובר בהתנהגות חריגה ולא במשחק תמים.
אופי ההתנהגות - העניין במין מתפתח אצל ילדים בהדרגה. בתחילה הם מביעים עניין בגופם, ואחר כך הם מתחילים להתעניין גם בגופם של אחרים. ההתעניינות במין מתפתחת ומשתנה עם הגיל. בכל גיל יש התנהגויות מיניות נורמטיביות והתנהגויות החורגות מן הנורמה. לא נוכל למנות כאן את כל הקריטריונים להבחנה ביניהן, אך ככלל אפשר לומר, כי ההתנהגויות החריגות נושאות במקרים רבים אופי טקסי או סדיסטי; הן הולכות ומסלימות בשכיחותן, בעוצמתן ובפולשנות שלהן; הן אינן נפסקות על אף בקשה מצד המבוגרים; הן משפיעות על מכלול היחסים של הילד עם סביבתו; הן דומות להתנהגויות מיניות של מבוגרים; והן מלוות בביטויי כעס, אלימות או איומים.
מאפיינים הקשורים בילד - כאשר אין איזון בין ההתנהגויות המיניות לבין היבטים אחרים של חיי הילד, כלומר, כאשר הילד עסוק ללא הרף במין או באוננות, הדבר צריך להדאיג. לעתים העיסוק המוגבר במין הוא קריאה לעזרה, ולכן הילד אינו חדל מהתנהגותו גם כשהמבוגרים בסביבתו מעירים לו על כך. נורת אזהרה צריכה להידלק כאשר התנהגותו המינית של הילד או ידיעותיו בנושאים מיניים אינן תואמות את גילו, או כשהוא מתייחס באופן מיני לדברים לא-מיניים, או מייחס כוונות או תכונות מיניות לאנשים, ללא קשר למציאות.

חשוב לדעת

אחת הסיבות לכך שגילויי אלימות מינית של ילדים ובני נוער אינם מטופלים כראוי היא, שלרבים מאיתנו - לא רק בציבור הרחב, אלא גם בקרב אנשי המקצוע בתחומי החינוך ובריאות הנפש - חסר ידע בסיסי על התופעה. הנה כמה ממצאים שעלו ממחקרים על פגיעות מיניות הנעשות בידי קטינים:

- אלימות מינית של ילד או של מתבגר אינה מעידה חד-פעמית. ילד שתקף מינית ילד אחר לא יפסיק בדרך כלל את התנהגותו, ותוקפנותו רק תלך ותחמיר ללא טיפול מתאים.
- רוב עברייני המין הבוגרים התחילו לתקוף בגיל ההתבגרות, וחלקם אף בהיותם ילדים.
- בתופעת העבריינות המינית קיים פן ממכר מובהק, בדומה להתמכרויות אחרות, מקרה הפגיעה הראשון מוביל בדרך כלל למקרה פגיעה נוסף, חמור יותר, ומכאן נכנס הקטין התוקף למסלול של הסלמה במעשי האלימות. על פי אחד המחקרים, שכיחות הפגיעות המיניות הנעשות בידי מתבגרים עולה פי 55 (!) כאשר הם נעשים מבוגרים, ובמקביל חלה הסלמה גם בחומרת הפגיעות.
- ללא התערבות של גורם מרתיע לא תהיה לקטין מוטיבציה לשנות את התנהגותו או להתחייב לתוכנית טיפולית כלשהי.
- אלימות מינית עשויה להתחיל בגיל צעיר מאוד - הרבה לפני גיל ההתבגרות - בגיל בית הספר היסודי ואפילו בגיל הגן.
- ככל שהתוקף יקבל טיפול בגיל צעיר יותר, יגדל הסיכוי לשיקומו וקורבנות פוטנציאליים יינצלו מפגיעתו.
- בניגוד לאמונה הרווחת, לא כל עברייני המין היו בילדותם קורבנות של פגיעה מינית, וגם לא כל הילדים שנפגעו מתקיפה מינית ייהפכו לתוקפים בעתיד.
- רוב התוקפים הם בנים, אך קיים גם מיעוט קטן של בנות תוקפות. בין הקורבנות הקטינים שיעור הבנים זהה לשיעור הבנות, אבל עם ההתבגרות גדל שיעור הבנות הנפגעות בהשוואה לשיעור הבנים.
- אלימות מינית של קטינים קיימת בכל שכבות האוכלוסייה, ללא קשר לרמת ההשכלה של הילדים או של הוריהם, למקום המגורים או לרקע הסוציו-אקונומי של המשפחה.
- תופעות של אלימות מינית בילדות יכולות להתרחש במגוון רחב של צירופים: יחיד פוגע ביחיד, יחיד פוגע בקבוצה, קבוצה פוגעת ביחיד או קבוצה פוגעת בקבוצה.
- לפגיעה מינית יש השפעות גופניות ונפשיות קשות על הנפגע, והיא עלולה לגרום לו נזק בלתי-הפיך. לכן יש חשיבות רבה למניעתה ולאיתורה מוקדם ככל האפשר.

סיבות לאלימות מינית בקרב בני נוער

קשה מאוד להצביע מראש את הילדים העלולים לנהוג באלימות מינית, וגם בדיעבד לא תמיד אפשר להסביר מדוע ילד מסוים פגע מינית בילד אחר.
תוקפים רבים באים ממשפחות שקיימת בהן אלימות, מינית או אחרת. לעתים ההתנהגות המינית הלא-מקובלת היא תוצר של למידה חברתית לקויה, כאשר ההורים מתגמלים את הילד באופן חיובי על התנהגויות מיניות לא-ראויות. לא הוכחה תורשה בהקשר להתנהגות מינית אלימה.
השפעות טראומטיות בילדות, בעיקר קשר לא רציף ואלים מצד הדמות המטפלת העיקרית, יחד עם התנהגות אימפולסיבית ולא עיקבית, הן הסיבות הפסיכולוגיות להתפתחות הפגיעה המינית באחרים.






מאפיני אישיות של הפוגע:

הפוגע ה"נורמטיבי":
בהרצאה זאת הושם דגש רב על עברין המין. עבריין המין מוגדר כזה שמבצע מספר מקרי אונס, שמעשה התקיפה המינית שלו מתוכננן ושמתקשה לחוש חרטה לגבי מעשיו.
בחלק ניכר ממקרי התקיפה זהו אינו המקרה.
אם נקח לדוגמא את מקרי האונס המתרחשים בפגישה ראשונה (date rape), אנו יכולים לראות שבדרך כלל אין התוקף פסיכופט או פדופיל או סדיסט ואינו משחזר טראומה מינית שעבר. במקרים אלו המניע הוא בעיקר אלימות, רצון "להרגיש גבר", תחושת בעלות, כן בלבול בתוך הסיטואציה וגורמים אחרים. במקרים האלו הפוגע יכול להיות אדם אלים בעלי מאפיני אישיות כאלה ואחרים, ולא נתן לדעתי להגדירו מאפיני אישיות ספציפיים.

פדופיליה:
פדופיליה אינה מוגדרת על ידי עצם הפגיעה בילדים אלא על ידי סוג ההתגרות המינית של הפדופיל, כחלק מעולם הסטיות המיניות. במילים אחרות הפדופיל כמו גם הפטישיסט, הזואופיל (התגרות מבעלי חיים), והגרונטופיל (התגרות מזקנים), יכול להגיע לסיפוק מיני רק באמצעות מגע או פנטזיה על מושא הגירוי הספציפי לו. מדובר בפלח קטן מצומצם אך גם הרסני במיוחד של אוכלוסיית הפוגעים.

ברצוני בהקשר זה לצטט את דבריו של הפסיכולוג רמי בר גיורא בנושא:
הפדופיל השכיח (ברוב המקרים המכריע "הוא" ולא "היא") אינו תוקף ילדים באלימות, מבצע את זממו ולעיתים אף רוצח. אלה המקרים הנדירים, ובאלה מדובר באנסים, רוצחים וסוטי מין. הפדופיל, כמו (להבדיל אלף הבדלות) המחזר המיומן - שיכלל את אמנות ה"איך להתחיל", "איך להמשיך", איך להגיע למקום מרוחק מן העין, ואז - המעבר למגע הגופני.
תוך כדי מהלכי החיזור הולך וגואה אצל הפדופיל החשק למגע הגופני, ועימו גובר שפע תשומת הלב שהוא משפיע על הילד - הקשבה, נכונות לשחק, תשורות קטנות (ממתקים), מחמאות ואמצעי קירוב נוספים. הדופק שלו והתרגשותו גואים, ואז מגיע רגע ההתפרקות המינית. אלא שאופייה של זו אינו קבוע ולא תמיד ברור. פדופיליה היא סטייה נפשית והתנהגותית קשה, שלמרבה הבהלה כמעט ואינה ניתנת לשינוי, תיקון או ריפוי (רובם חוזרים לסורם). חלק ממורכבותה של הסטייה הזו הוא מגוון הפורקנים המיניים אצל הפדופיל: פורקן סמוי במכנסיו, מעשה אונן, הזמנה למגע אורלי, מפגש אברים כזה או אחר עם או בלי הסרת לבוש וכמובן גם חדירה רקטלית. הסטייה של הפדופיל איננה בבחירת הטכניקה של יחסי המין אלא בבחירה האומללה של הפרטנר הצעיר.
לאחר הפורקן תם העניין של הפדופיל בילד והוא מתחיל לחשוב איך להסתלק מבלי להענש, או איך להבטיח את המשך הקשר בעתיד. הכלים הרגילים לשם כך הם איום בעונש (שמא יתגלה הדבר) או מתן שוחד (כדי שלא יתגלה), או קשירת תחבולה כדי להמשיך את הקשר.


אישיות אנטי סוציאלית או פסיכופטית
ברב המקרים בהם קיימת פגיעה מינית שיטתית וחוזרת יאופיין הפוגע כבעל אישיות אנטי סוציאלית או במילים אחרות, אישיות פסיכופטית. להלן מספר איפיונים לאישיות זאת:

חוסר התחשבות בחובות ובערכים של החברה שחיים בה
יחסים עם הזולת הם חסרי התחשבות ואמפטיה
פעולה אנוכית תוך התחשבות באינטירסים מידיים כפי שתופסים אותם
פעולה מתוך דחפים, יצרים ואפקטים הדורשים פורקן מידי ללא יכולת לדחות סיפוק.
ביחסיים בין אישיים יש קרירות ריגשית, חוסר אחריות, חוסר התחשבות.
קיימת נטיה להשליך את האשמתם על הזולת
נמצא פעמים רבות רמאות והעמדת פנים לצורך השגת אינטרס
קושי להיות במסגרת.
חוסר הבשלה פסיכו - סקסואלית ונטיה לסטיות מיניות.
היסטוריה מינית ופנטסיות מיניות כנמצאים במידה מוגברת אצל התוקפים.מחקרים בקרב עבריני מין הראו כי הם עוסקים בהתנהגות בעלת אופי פאראפילי (סטיתי) באופן רב יותר מאוכלוסיות אחרות.

סיבה נוספת הנה שחזור של הטראומה של הפגיעה המינית שעבר הפוגע.
- לא בכל המקרים הפוגע מינית הוא פסיכופט.

שחזור של הטראומה
נערים וילדים פוגעים בילדים ונערים אחרים לפעמים גם כאקט של שחזור הטראומה הראשונית שלהם. הרצון הלא מודע להפגש שוב עם חויית ההתעללות לשם יצירת תנאים שבהם אפשר יהיה לתקן, או לחוות מחדש את הסיטואציה הטראומטית, הפעם מתוך מקום הפוגע, כחלק מהזדהות עם הקורבן גורמת לחלק מהנפגעים לפגוע. דרך הפגיע יכול הפוגע, מתוך הזדהות עם התוקפן לחוות את עצמו כחזק ושולט וזאת ההפך מהמצב שבוא היה כאשר נפגע.
בנוסף לכך קיימת אצל הפוגע שנפגע בעבר גם משאלה לא מודעת להתפס, להראות, ובכך לזכות בטיפול. הוא אינו יכול פשוט לגשת ולומר כי נפגע וזאת מתוך תחושת חוסר אמון באחר שיהיה שם ויאמין ויעזור לו.

תוכניות טיפול ומניעה מתמקדות השלושה היבטים. מתוך היבטים אלו אנו יכולים להבין משהו על אישיותו של הנער והבוגר הפוגע מינית:

הכחשה:
כאמור רב הפוגעים מכחישים כל קשר לכך שפגעו באחרים. חלק מהטיפול יתמקד בנסיון לעזור לפוגע לקחת אחריות על כך שפגע באחרים. אחד המחקרים מראה כי עבריני מין רבים נוטים להכחיש את העובדה כי פגעו באחרים גם אחרי שהורשעו בבית משפט באשמת פגיעה מינית.

חוסר יכולת אמפטית:
הופמן (1975) הגדיר אמפטיה כתגובה רגשית המאופינת על ידי רגשות דאגה, סימפטיה, חמלה ורוך כלפי אדם אחר ועל ידי רצון להקל על מצוקתו. הופמן היה הראשון שהדגיש את הן האספקטים הרגשיים והן את האספקטים הקוגניטיביים של האמפטיה. הוא טען שאמפטיה היא "תגובה רגשית התואמת יותר את מצבו של האחר מאשר את מצבו של האני", אולם הבסיס לתגובה הוא קוגניטיבי: האדם האמפטי קשוב לסימנים המצביעים על מצבו הרגשי של האחר, ויחד עם זאת הוא ער לעובדת היות האחר מופרד ממנו. HARRIS & SIEBEL (1989) מציעים הסתכלות שונה וטוענים שלעיתים אנו אמנם מרגישים אותם רגשות כמו האחר אבל לעיתים אנו רק מדמינים את רגשותיו. גם ERWIN (1993) טוען שהיכולת האמפטית של הילד לתאם את רגשותיו עם אלו של אדם אחר, אין פירושה בהכרח שהילד חווה אותם רגשות. EISENBERG & MUSSEN (1989) מגדירים אמפטיה כמצב רגשי המכוון לאחר הנובע מהמצב הרגשי של האחר ותואם אותו והכולל גם מרכיב קוגניטיבי של היכולת להגדיר את מצבו הרגשי של האחר. סרוף ושות' (1998) מציעים הגדרה, מקובלת יותר כיום, שבה המרכיב הרגשי הוא מרכזי ואילו המרכיב הקוגניטיבי ואימוץ פרספקטיבה הם משניים : "התנהגות פרו-חברתית היא פעולה של הפניית רגשות והתנהגויות חיוביים כלפי אדם אחר. התנהגות זו קשורה ליכולתו של הילד לוויסות רגשי, לקיים התנהגות מאורגנת במצבים של רגשות חזקים ולהיות מונחה על ידי התנסויות רגשיות" (עמ' 456 ).

נתן לחלק את תהליך רכישת היכולת האמפטית שמספר שלבים:
1. יכולת אמפטית כפלי העצמי
2. יכולת להכיר בסבלו של האחר כגורם מצוקה עבורי, דבר הדורש יכולת להכיר באחר כנפרד
3. יכולת להכיר בסבלו של האחר כגורם מצוקה עבור האחר
4. יכולת להכיר במצוקת האחרים כקבוצה.

הפוגע מינית חסר את היכולת האמפטית הזאת שעקב טראומות בינקותו לא התפתחה. אין הדבר אומר כי אינו יכול להכיר במצבים רגשיים של האחר. הפסיכופט יכול לזהות מצב רגשי אצל האחר אבל להשתמש ביכולת זאת לטובתו ולא לטובת האחר. לדוגמא אפשר לחשוב על זיהוי מצוקה של אחר בשעת משא ומתן ושימוש בכך כדי להשיג רווח כלשהו.

עיוות קוגניטיבי:
המחשבה שעומדת מאחורי העיסוק בעיוות קוגניטיבי היא שהפוגע מינית דבר במספר אמונות מוטעות אשר מביאות אותו לפגוע וכן אינן מאפשרות לו להפסיק. כמו כן קשה מאד במהלך הטיפול לשחררו מהם.
- ילדים ונערים הם אובקטים מיניים לגיטימיים. המרכיב הפסיכופטי שלא מאפשר להם להרגיש אמפטיה לאחר וכן להתחשב בנורמה החברתית הקשורה בשמירה על ילדים בפני מניות בתרם עת.
- מיניות אינה דבר נשלט. דבר המאפשר להם להתחמק מתחושת אשמה.
- זכות לגיטימית להשתמש במיניות על חשבון האחר. ההרגשה שמותר להם מעניקה כח חזק הבא לכסות על תחושת חוסר ערך עצמי וחולשה.

ענישה וטיפול
במקביל לענישה, כל הילדים התוקפים, קטנים כגדולים, חייבים לקבל טיפול מקצועי. רובם אינם מגיעים לטיפול מרצונם, ולכן צריך להיעזר בעניין זה בפקידת הסעד. הניסיון מלמד, כי הטיפול בקטינים הפוגעים צריך להיעשות בידי אנשי מקצוע שהוכשרו לכך במיוחד, שכן עקרונות ההתערבות במקרים אלה שונים במידה רבה מן העקרונות שעליהם מבוססים טיפולים פסיכולוגיים אחרים. עוד התברר, כי צורת הטיפול המתאימה ביותר לקטינים שביצעו עבירות מין היא במסגרת קבוצתית, בחברת ילדים ונערים אחרים שביצעו עבירות דומות. במקרה שהפוגע אינו מסוגל להשתלב בקבוצה הוא מקבל תחילה טיפול פרטני, ואחר כך משלבים אותו במסגרת קבוצתית.
מטרות הטיפול הן בראש ובראשונה להפסיק את ההתנהגות האלימה ולהקטין את ההסתברות של פגיעות חוזרות. פוגעים רבים נוטים להכחיש את מעשיהם ואת השפעתם המזיקה על הקורבנות. הם מנסים לטעון, כי האירוע כלל לא התרחש, מכחישים את אופיו המיני או כופרים ביסוד הפגיעה שהיה בו (למשל, בטענה שהמעשית נעשו בהסכמה). מאחר שברוב המקרים אין לקטין התוקף מוטיבציה לשנות את התנהגותו, מטרתה הראשונה של ההתערבות לגרום לו להכיר בעצם מעשה התקיפה ובחומרתו. כן אמור הטיפול לעורר בו אמפתיה לסבלו של הקורבן, לאפשר לו לזהות את הגורמים שעוררו אותו והביאו אותו לפגוע בילד אחר וללמדו כיצד לעצור מבעוד מועד את מעגל הפגיעה על ידי הפחתת העוררות המינית החריגה, הקניית מיומנויות של שליטה עצמית ופיתוח תחושת אחרית למעשיו.
מטרות משניות של הטיפול הן לחזק את הערכתו העצמית של התוקף ולפתח בו דימוי עצמי חיובי, לשפר את מיומנויותיו החברתיות וללמדו טכניקות יעילות לפתרון בעיות ולניהול כעסים, שיחזקו את יכולת ההתמודדות שלו עם מצבים לא נעימים. כן מתייחס הטיפול לנתונים המשפחתיים של הילד הקשורים לפגיעה ולהיסטוריה שלו כקורבן, אם יש לו היסטוריה כזאת.
עקרונות הטיפול הם בעיקרם קוגניטיביים-התנהגותיים, כלומר, הם נועדו לשנות את דפוסי החשיבה של התוקף, לחזק את התנהגויותיו החיוביות ולצמצם את התנהגויותיו השליליות. עברייני מין בוגרים מטופלים במקרים רבים גם בתרופות אשר נועדו להפחית את רמת העוררות המינית שלהם על ידי דיכוי הורמון המין הגברי - הטסטוסטרון. עברייני מין ילדים ובני נוער אינם מטופלים בתרופות.




עבודה זאת מתבססת על מספר מקורות:
אתר איגוד מרכזי הסיוע.
הילי כוכבי, משחקים אסורים, הד החינוך מארס-אפריל 2005
ד"ר תום גומפל וד"ר ענת זוהר, בית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית
ד"ר עדה בקר: "החינוך וסביבו", כרך כ"ו, תשס"ד 2004 עמ': 91-10
התיקון החדש לחוק לתיקון דיני ראיות - חקירת תלמידים כקרבנות או כעדים (חוזר מנכ"ל מספטמבר 2005)
פרקים נבחרים בפסיכיאטריה.
מאמרים נוספים בנושא.